הבניה היא גם במנוחה


"אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים לצבאותם ביד משה ואהרון…."
"וייסעו ויחנו", "וייסעו ויחנו"….
ככה לאורך כ- 49 פסוקים בפרשה,
מתוארים עשרות מסעות…וגם עשרות חניות.
היינו רוצים להאמין שהיציאה ממצרים היא מסע אחד שכולו בסימן עלייה,
אבל מסתבר שמדובר בהרבה מסעות קטנים, שכוללים לא מעט חניות.
מה קורה ב"וייסעו"? אנחנו בהתלהבות, מרגישים בתנועה, משהו זז וקורה,
תחושה של עלייה והתקדמות לעבר היעד שלנו
אבל מה קורה לנו ב"ויחנו"? ברגעים בהם נדמה שהכל תקוע במקום ולא זז?
ש"המצב" לא מאפשר לעשות כלום?
האם בכל זאת אנו רואים את זה כנקודת זמן ברצף הכללי?
האם מנצלים את "ויחנו" לחיזוק הנפש? לעשייה במנוחה? לבדיקה של עצמנו?
או שזה הופך לרחמים עצמיים ושקיעה בחוסר מעש?
קל להיות אופטימיים ובעלי אמונה במצב של "וייסעו".
כי יש שם תנועה גלויה. יש שם תחושה של קיום, והתרגשות וחיים ועשייה,
ואין פחד.
אבל צריך לזכור, שגם כאשר אנחנו ב"ויחנו", יש תנועה.
תנועה בלתי מורגשת, מתחת לקרקע, של בניית העצמיות שלנו,
של זריעה שתיתן אחר כך פירות.
לזכור ש"ויחנו" הוא חלק מ"וייסעו", חלק בלתי נפרד.
לא להפוך את "ויחנו" להמתנה פסיבית.
לא להיות חרדים בפני החיים, כי יש חיים גם כאשר חונים.
לזכור שגם שם יש אלוקות, גם אם היא נסתרת מהעיניים שלנו.
קל להרגיש התקדמות ב"וייסעו". כי יש שם תוצאות נראות.
אבל גם ב"ויחנו" נרקמות להן תוצאות סמויות.
ולפעמים ה"ויחנו" בא כדי לבנות בנו אמונה ובטחון,
בטחון שגם המקום הנפשי של "ויחנו", הכביכול עצירה במקום ללא תנועה,
גם זה מקרב אותי לארץ המובטחת,
לא פחות מתנועת ההתקדמות המורגשת של "וייסעו".