שום דבר לא שלך באמת


"בסוכות תשבו שבעת ימים, כל האזרח בישראל ישבו בסוכות"…
רגע רגע, רק אתמול יצאנו ממצרים אל עבר ארץ הקבע שלנו,
וכבר אתה מדבר איתנו על סוכות?
כן, כי זה בדיוק הזמן לדבר על הנושא הזה של קבוע וזמני.
הרי כשהיינו עבדים שם במצרים, לא התעמקנו בזה כל כך,
כי הכל היה כל כך רעוע, וגם ככה הרגשנו ששום דבר לא שלנו.
אבל עכשיו כשהשתחררנו משם, רוצים להזכיר לנו ש…סליחה, אבל עדיין…
שום דבר לא שלנו,
בדיוק כמו הסוכה, הבית הארעי שקירותיו הם בסך הכל סדינים דקים.
אנחנו זקוקים לתזכורת הזו,
כי אנחנו בני האדם, נוטים מאוד מהר לחשוב שהכל קבוע והכל שייך לנו.
הבית שייך לנו, חפצים שייכים לנו. מקומות שייכים לנו. אנשים שייכים לנו.
וזה רק הולך ומסתעף, כי אם אנשים שייכים לנו, אז גם מה ששלהם שייך לנו,
המחשבות שלהם, הרצונות שלהם, הכאבים והשמחות שלהם, הבחירות שלהם, האכזבות שלהם, החברים שלהם.
וגם לעצמנו אנחנו לא עושים הנחות.
הכישלונות שלנו שייכים לנו. ההצלחות שלנו שייכות לנו.
התכונות שלנו, ההגדרות שלנו – הכל שלי שלי שלי שלי.
וככה אנחנו אוגרים בעלות ושייכות על כל מה שאפשר, לא משחררים בקלות.
אז מה אם מדובר רגשות בלויים מלפני חמש שנים?
או אכזבות במצב סביר מהעשור הקודם?
סליחה, אבל זה שלי, ואף אחד לא ייקח את זה ממני.
אז לפני שמתרגלים למנעמי ארץ הקבע,
אנחנו מקבלים תזכורת על מצוות הסוכה,
תזכורת לכך שכל העולם זמין לרשותנו, אבל אין לנו בעלות על כלום
ולכן אפשר ורצוי לשחרר משקל עודף מכל מה ששייכנו לעצמנו.
אפשר לזרוק מה שמיותר ומעכב אותנו, לתת בנדיבות מה שאפשר,
לקבל את כל מה שניתן, להפסיק לאחוז בו, ופשוט ליהנות ממנו. לחיות.