בשם הקורבנות אתה לא מתקרב


"אדם כי יקריב מכם קורבן לה',
מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קורבנכם"…
אני חושב על הפרות התמימות מפינת החי של הקיבוץ
שביקרתי בו עם הבן שלי בקיץ שעבר,
חושב על הכבשה התמימה שהתרחקה מהעדר והתקרבה לשולי הכביש
בו נסעתי לפני שבוע…
לא, לא הגיוני שהוא רוצה אותן, למה שהוא ירצה שאקריב לו אותן?
הוא באמת לא רוצה. לא אותן הוא רוצה.
הוא לא רוצה מאתנו אף אחת מהבהמות הללו.
הוא רוצה את הבהמה שבתוכנו.
הוא רוצה שנקריב את אותה חיה מבוהלת ששוכנת אצלנו בפנים,
זו שמייצרת בתוכנו תחושת קורבנות, שגורמת לנו לְרָצוֹת כדי למצוא חן.
זו שגורמת לנו להקריב את המהות האמיתית שלנו כדי להיות ראויים.
הוא רוצה את החיה הקורבנית בתוכנו שכופה עלינו הרכנת ראש לא מהותית,
גורמת לנו לרעות בכל כך הרבה שדות זרים. זרים לרצונות שלנו, ליכולות שלנו, לאמת שלנו.
כמה עשבים שוטים היא מכריחה אותנו ללחך, מובלת כעיוורת אחר
עריצי התדמית והשקר, וגורמת לנו לנטוש את הרועה הנאמן היחיד
שאנחנו צריכים, הניצוץ האלוקי שבתוכנו.
אז הוא מזכיר לנו.
מספיק. כבר יצאתם ממצרים. תשאירו את הבהמה שם.
כשאתם נכנסים למשכן, תיכנסו בקומה זקופה, תזכרו מי אתם מתחת לתחפושת של הקורבן.
כי בניגוד אולי למה שחשבתם עליי, אני לא רוצה אתכם כפופים,
אני רוצה אתכם זקופים. נבראתם בצלמי, אז תבטאו את צלמי.