מתי בפעם האחרונה ירדתם למצרים?


מתי בפעם האחרונה ירדתם למצרים?
מצרים הפרטית שלכם, המיצרים שלכם,
המקום האפל, החשוך והנמוך הזה, המיצר הזה שסוגר עליכם.
המקום בו אתם פוגשים את האני הקטן שלכם,
זה שפוחד, זה שלא מצליח לו, זה שלא מאמין בכלום,
זה שמסתבך, זה שחסר לו, זה שלקחו לו ושתו לו,
זה שנפגע, שפוטר, שהושלך, שבוזה, שהושפל… כן, מצרים הזו.
מה עושים רוב האנשים כשהם יורדים למיצרים שלהם?
נכון, מחפשים אשמים. ובדרך כלל גם מוצאים,
האם זה מוציא אותם ממצרים? לא בהכרח, אבל טוב שיש את מי להאשים.
בפרשת ויגש, יוסף מלמד אותנו שאפשר אחרת, וזה גם משתלם.
זוכרים שיוסף הושלך לבור? ונמכר למצרים? והושלך לכלא המצרי?
זוכרים גם מי אשם בכל מה שקרה לו?
האחים שלו שהשליכו אותו לבור, ומכרו אותו לישמעאלים שמכרו אותו לעבד במצרים..
אבל, אם תשאלו את יוסף, הוא ממש לא חושב שהאחים שלו אשמים.
כשהאחים של יוסף מגיעים למצרים כדי להביא אוכל,
יוסף כבר עלה לגדולה והפך ליד ימינו של פרעה.
הוא מזהה את אחיו, ומספר להם מי הוא.
הם כמובן נבהלים, בטוחים שינקום בהם עכשיו עם הכוח שיש לו.
אבל יוסף מרגיע אותם ואומר להם:
" לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלוהים".
אתם לא אשמים! כל הסבל שעברתי – זו לא אשמתכם…זה מדהים ובלתי נתפס.
הרי מה יוסף אומר לנו בשורה התחתונה?
הוא אומר שיש תכלית ויש יד מכוונת בכל רגע בחיים, טוב או רע.
קל לנו לומר שיש אלוהים כשמכבי או הפועל מנצחות,
אבל האמת היא שהוא שם גם כשהן מפסידות.
קל לנו לראות את האלוקות כשהולך לנו, אבל מה קורה כשלא הולך? מי אשם אז?
האמת היא שאף אחד לא אשם, גם לא אתם.
לראות את האלוקות, את השלמות, גם בחושך וגם באור,
זו התעלות מופלאה, התעלות שבזכותה, יוסף לא רק יצא ממצרים,
אלא גם הפך לשליט בה.
ואולי זה המסר הגדול של יוסף אלינו:
האלוקות שבנו, היא הרגע בו אנחנו מסוגלים להפסיק לחפש אשמים.
הרגע בו אנחנו מפסיקים לדרג אירועים ורגעים כטובים או כרעים,
ובמקום זה, אנו בוחרים להתעלות, לבחור בחיים ולהוסיף טוב.